ביאור שטיינזלץ על מנחות נ״ד

1 במיץ היוצא מפירות התפוחים, שאין זה חימוץ ראוי. משום בשם ר' חנינא בן גמליאל אמרו חכמים כי מחמיצין את המנחות הללו במיץ תפוחים, והרי זה חימוץ ראוי. ומעירים כי רב כהנא מתני לה היה שונה אותה הלכה, לא בשמו של ר' חנינא בן גמליאל, אלא בשמו של ר' חנינא בן תרדיון.

2 ודנים במחלוקת זו: כמאן אזלא הא דתנן כשיטת מי הולכת משנה זו ששנינו: פרי תפוח של תרומה, שריסקו, ונתנו בתוך העיסה של חולין, ומיץ התפוח חימצה את העיסה — הרי זו העיסה אסורה באכילה למי שאינו רשאי לאכול תרומה.

3 ומעתה יש לברר: כמאן כשיטת מי משנה זו. ומציעים: לימא האם נאמר שכדעת ר' חנינא בן גמליאל, הסבור שהתפוחים מחמיצים כראוי, היא משנה זו, ולא כדעת רבנן חכמים, הסבורים שאין התפוחים מחמיצים כראוי! ודוחים: אפילו תימא תאמר שמשנה זו היא כדעת רבנן חכמים, הריהי גם כן מובנת. שכן יש לומר, נהי אמנם לדעת חכמים הבצק שהוחמץ על ידי תפוחים חמץ גמור הוא לא הוי לא נהיה בכך, ואולם חמץ נוקשה חלוש מיהא הוי בכל אופן נהיה. ומשום כך, העיסה שהוחמצה על ידי תפוח התרומה, נאסרה.

4 א בעמוד הקודם הובאו דבריהם של רבה ורב יוסף בדרך שיעור המדידה של עיסת השאור, הנעשית לא לפי מצבה הנוכחי בהיותה כבר מגובלת במים, אלא כפי שהיתה לפני הגיבול, קמח. ודנים עוד בענין זה. ובתחילה מביאים מה שאמר ר' אילא: מכל המנחות אין לך מנחה הקשה לעבודת הקמיצה יותר ממנחת חוטא. שכן מנחה זו הריהי יבישה שהרי אסרה תורה לתת בה שמן, וקשה ביותר לקמוץ ממנה באופן שלא יהיה הקומץ חסר משיעורו הראוי. שכאשר עושה הכהן את הקמיצה בשתי אצבעותיו, האגודל והזרת, נשמטת כמות גדולה של קמח. ואילו רב יצחק בר אבדימי אמר: אין קמיצתה של מנחת חוטא קשה מקמיצתן של שאר המנחות, שכן אף שאסרה התורה לתת שמן במנחת חוטא, מכל מקום הריהו מגבלה במים, וכשרה היא.

5 ודנים במחלוקתם: לימא בהא קא מיפלגי האם נאמר כי בזה הם חלוקים, דמר סבר שחכם זה, רב יצחק בר אבדימי, סבור: את המנחות, כמות שהן עכשיו לפנינו, כשהן כבר בלולות לעיסה, משערינן משערים אנו. וכיון שעתה כשהן בלולות במים הריהן מוכשרות לעבודתן, אף הקמיצה בהן אינה כה קשה. ואילו מר סבר חכם זה, ר' אילא, סבור כי את המנחות, לכמות שהיו לפני בלילתן, כשהן עדיין קמח, משערינן משערים אנו. ומעתה אם יבלול את הקמח במעט מים — תהיה העיסה שתתקבל עבה מדי, ונפחה יקטן. ואם יתן בקמח הרבה מים — תתקבל עיסה שהיא דקה מדי, ונפחה גדול. ובשני אופנים אלה, לא יהיה בקמיצה שיעור קומץ הקמח הראוי, ולכן אין נותנים בעיסה מים.

6 ודוחים: לא בזה היתה המחלוקת, דכולי עלמא שכן לדעת הכל כמות שהן עתה משערינן משערים אנו, ואולם בהא קא מיפלגי בזה הם חלוקים, דמר סבר שחכם זה, ר' יצחק בר אבדימי, סבור: מאי מה פירוש "חרבה" האמורה במנחת חוטא "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה", ויקרא ז, י? — חריבה משמן, ואולם מים יכול לתת בה. ואילו מר סבר חכם זה, ר' אילא, סבור: כי מנחת חוטא צריכה להיות חריבה מכל דבר, הן משמן והן ממים.

7 ב השאלה בדין המנחה אם נמדדת כפי שהיא עתה בלולה, או כפי שהיתה קודם שנבללה, הריהי שאלה הלכתית עקרונית שבדומה לה דנים אף בהלכות אחרות. תנן התם שנינו שם, במסכת עוקצין: בשר העגל שנתפח בבישול שכך היא דרכו של בשר העגל שהוא גדל בנפחו כשהוא מתבשל במים, או בשר בהמה זקנה שנתמעך שהתמעט תוך כדי בישול, שכך היא דרכו של בשר זה, שהוא מצטמק כשהוא מתבשל — הרי אלו משתערין נמדדים לענין הטומאה לקבל טומאה, ולטמא אחרים בטומאת אוכלים אם יש בהם כשיעור ביצה, לכמות שהן. ובפירוש הביטוי "לכמות שהן" נחלקו חכמים.

8 שרב וכן ר' חייא ור' יוחנן אמרי אומרים: הכוונה היא שהם משתערין כמות שהן עתה לפנינו, לאחר בישולם. ואילו שמואל וכן ר' שמעון בר רבי, וריש לקיש אמרי אומרים: הכוונה היא שהם משתערין לכמות שהן היו לפני בישולם. ולכן בשר העגל אף שלאחר הבישול יש בו כביצה, אם לפני הבישול לא היה בו כביצה — אינו בדין טומאה. ואילו בשר הבהמה הזקנה אף שלאחר הבישול אין בו כביצה, אם לפני הבישול היה בו כביצה — הריהו בדין טומאה.

9 מיתיבי מקשים: על החכמים הסבורים שכמות שהיו הם משתערים, ממה ששנינו בברייתא: בשר העגל שלא היה בו כשיעור טומאה קודם בישולו, ונטמא, והתבשל, וכתוצאה מהבישול תפח ועמד על כשיעור טומאה בכביצה — הריהו טהור לשעבר, כלומר, אין הוא נחשב טמא בשל אותה טומאה, כיון שזו נגעה בו כשלא היה בו כשיעור קבלת טומאה. והריהו טמא ומטמא מיכן מכאן, מעתה ולהבא. הרי איפוא, שדין הטומאה נקבע על פי מדידת הדבר עתה!

10 ומשיבים: מכאן אין להקשות, שכן אפשר לומר שמדין תורה אכן אין בשר זה בדין טומאה אף מכאן ולהבא, כיון שנמדד שיעורו כפי שהיה קודם הבישול, וטומאה זו אינה אלא מדרבנן מדברי סופרים.

11 ומקשים: אי הכי אם כך, שאין טומאה זו אלא מדברי סופרים, אימא סיפא אמור את סופה של אותה ברייתא: וכן הדין בקדשים שנפסלו משום פיגול שחשב עליו הכהן בשעת עבודה לאוכלו שלא בזמנו הראוי, וכן בנותר שעבר הזמן המותר באכילתו. ומעתה יש לומר: אי אמרת בשלמא דאורייתא נניח, מובנים דברי הברייתא, אם אומר אתה שהדין האמור בה הוא מן התורה, היינו דאיכא זהו שיש מקום לשנות בה דין פיגול ונותר, שאף הוא מדין תורה. אלא אי אמרת דרבנן אם אומר אתה שדין הברייתא הוא מדברי סופרים, יש לשאול: פיגול ונותר בדרבנן מי איכא מדברי סופרים האם בכלל יש?

12 ומשיבים, אימא אמור כך בדברי הברייתא: וכן בטומאת פיגול, וכן בטומאת נותר. שכן גזרו בהם חכמים שיטמאו את הידים, אף אם לא נטמאו. ומשמיעה לנו הברייתא בסופה, שאף בטומאה זו שמדברי חכמים, כך הוא הדין, שאם יש בהם כשיעור טומאה רק משעת בישול הריהם בכלל דין טומאה.

13 כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל וכל עיקרה של טומאת פיגול וטומאת נותר רק דרבנן מדברי סופרים היא, ולהחמיר כולי האי כל זה, כה הרבה, שיטמאו מכאן ולהבא אף דברים שקודם בישולם לא היה בהם שיעור טומאה, בטומאה שהיא רק דרבנן מדברי סופרים לא עבוד רבנן לא עשו חכמים, לכן קא משמע לן הוא, התנא שבסוף הברייתא משמיע לנו שנוהג דין זה אף בטומאה שמדברי סופרים.

14 ומוסיפים עוד לענין מחלוקת זו, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: בשר בהמה זקנה שהיה בו מתחילה כשיעור טומאה, ונטמא, והתבשל, וכתוצאה מכך צמק עד לפחות מכשיעור טומאה — הריהו נחשב טמא לענין הטומאות שנגעו בו בזמן שעבר, כאשר היה בו שיעור קבלת טומאה, והריהו טהור מיכן מכאן, מעתה ולהבא. הרי איפוא שיש למדוד לפי המצב הנוכחי.

15 אמר רבה בפירוש מחלוקת חכמים זו, ובאופן שלא יקשה על אחת השיטות ממה ששנינו כאן: כל היכא דמעיקרא הוה ביה כל מקום, מקרה שמתחילה היה בו שיעור, והשתא לית ביה ועכשיו אין בו — הא לית ביה הרי אין בו, וברור הוא שיש לשער כפי המצב הנוכחי. וכמו כן, כל היכא דמעיקרא לא הוה ביה כל מקום, מקרה, שמתחילה לא היה בו שיעור, והשתא הוה ביה ועכשיו יש בו — הריהו מטמא מדרבנן מדברי סופרים,

16 כי פליגי כאשר, באיזה מקרה, נחלקו חכמים אלה — כגון שהיה בו בתחילה כשיעור טומאה, ולאחר מכן צמק התכווץ ואין בו עוד כשיעור טומאה, ולאחר מכן חזר ותפח לכלל שיעור טומאה. ובכך נחלקו חכמים אלו: דמר סבר שחכם זה, שמואל ור' שמעון ברבי וריש לקיש, סבור כי כלל הוא שיש דיחוי באיסורא באיסור, וכמו כן יש דיחוי בטומאה. שכיון שבשלב מסויים כשצמק שיעורו נדחה הדבר מכלל דין טומאה — הריהו נדחה לגמרי, אף אם יתפח וישוב לכלל שיעור טומאה. ואילו מר סבר חכם זה, רב ור' חייא ור' יוחנן, סבור כי אין דיחוי באיסורא באיסור, וכמו כן אין דיחוי בטומאה, ואף אם בשלב מסויים נדחה הדבר מדין טומאה כשצמק משיעורו, אם תפח וחזר לשיעורו — חזר לדין הטומאה.

17 ומקשים על הסברו זה של רבה: ומי איכא למאן דאמר והאם יש מי שאומר שיש דיחוי באיסורין? והתנן והרי שנינו במשנה: דבר שיש בו שיעור כביצה שהוא מן האוכלין דברי מאכל הטמאים, שהניחה בחמה וכתוצאה מכך נתמעטו משיעור ביצה. וכן כזית מן בשר המת, וכן כזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ המטמאים, וכזית פיגול, וכזית נותר, וכזית חלב שהניחם בחמה, וכתוצאה מכך פחתו משיעור כזית — הרי אלה טהורין מלטמא אחרים, ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וחלב.

18 ואם נטל את כל אלה, לאחר שצמקו בחמה, וחזר והניחן בגשמים וכתוצאה מכך תפחו שוב לכשיעור הראוי לענין טומאה — הרי אלו שוב טמאין, כדרך שהיו לפני שצמקו, בין לטומאת מת ונבילה ובין לטומאת אוכלים, וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וחלב. הרי איפוא שאין דיחוי, והרי זו איפוא תיובתא קושיה חמורה, לדרך הסברו של רבה, למאן דאמר לדעת מי שאומר שיש דיחוי באיסורין! ומסכמים: אכן, הרי זו תיובתא קושיה חמורה ונדחו דבריו.

19 א ושבים לבירור המחלוקת אם משערים כמות שהן או כמות שהיו. ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו כי תורמין מפרישים תרומות ומעשרות מן התאנים הטריות על הגרוגרות התאנים שיובשו וצמקו מנפחן המקורי. ודרך הפרשה זו אינה נעשית אלא במנין כגון שמפריש עשר תאנים לחות על תשעים גרוגרות. ואין מפרישים בדרך מדידה, שיטול מהתאנים עשירית מידתן של הגרוגרות שכן בדרך זו הריהו מפריש פחות מכמות התאנים שהיו מופרשות בדרך המנין, שהרי נפחן של התאנים הלחות גדול מנפחן של הגרוגרות.

20 ומעתה יש לברר: אי אמרת בשלמא נניח, מובן הדבר, אם אומר אתה כי לכמות שהן שהיו בעבר משערינן משערים אנו, אם כן אף הגרוגרות התחייבו במידת תרומות ומעשרות כזמן שהיו הן עצמן לחות ונפחן גדול יותר — שפיר יפה, ברור הוא דין זה ששנינו. אלא אי אמרת אם אומר אתה כי לכמות שהן עתה אנו משערים, והרי עתה הרי הגרוגרות נפחן קטן משל התאנים הלחות, ואנו מפרישים תרומות ומעשרות יותר מאשר עשירית נפחן זה, הוה ליה הריהו נהיה בכך בכלל המרבה במעשרות,

21 ותנן ושנינו בברייתא כי זה המרבה המפריש יותר מן הראוי במעשרות — פירותיו אמנם מתוקנים ומותרים באכילה, אבל מעשרותיו מקולקלין, שכן בתוך המעשר הניתן יש גם חלק זה שניתן מעבר לנדרש שאינו מעשר, והריהו איפוא בכלל איסור טבל פרי שלא הופרשו ממנו מעשרותיו!

22 ודוחים את הראיה: אלא מאי מה אתה מבקש להוכיח מכאן, כי לכמות שהן היו בעבר אנו משערים, אם כן אימא סיפא אמור את סוף דברי אותה ברייתא: אין מפרישים מן הגרוגרות על התאנים אלא במדה של נפח, שיטול מן הגרוגרות עשירית נפחן של התאנים, ולא במנין שיפריש מספר גרוגרות שהוא עשירית מספרן של התאנים, שהרי בכך ממעט הוא את נתינתו.

23 ונדון בדבר: אי אמרת בשלמא נניח, זה מובן, אם אומר אתה כי כמות שהן עתה משערים אנו — שפיר יפה, ברור הוא דין זה ששנינו. אלא אי אמרת אם אומר אתה כי לכמות שהן מתחילתן אנו משערים, כשהיו גרוגרות אלה תאנים לחות, אם כן די היה במספר קטן יותר של תאנים לשמש כמעשר, ועתה בהיותן גרוגרות מפריש הוא מספר רב יותר, והרי בכך נמצא שמרבה במעשרות הוא! הרי שאין להביא ראיה מברייתא זו, לא לדעה שמשערים כמו שהן עכשיו ולא לדעה שמשערים כמות שהיו.

24 אלא מאחר שסותרים תחילתה וסופה זו את זו, יש לומר כי הכא כאן בברייתא זו אין מדובר בכלל המעשרות, שיש להם שיעור מוגדר להפרשתם, אלא בתרומה גדולה שאין שיעור מוגדר להפרשתה בלבד עסקינן עוסקים אנו. ומעתה יובנו דברי הברייתא: ברישא ראשה, בתחילתה מדובר שרוצה הוא לתרום בעין יפה. שמדין תורה די בחיטה אחת הניתנת כתרומה גדולה על כל התבואה, ותיקנו חכמים שתינתן התרומה אם כאחד מששים "עין רעה", אם כאחד מחמשים "עין בינונית", ואם כאחד מארבעים "עין יפה", ועל כן הריהו תורם באופן שמוסיף על המדה. וכן בסיפא סופה בתורם בעין יפה היא עוסקת, שמוסיף על המדה.

25 ומקשים על הסבר זה של הברייתא: אי הכי אם כך, שמדובר בה בתרומה גדולה, אימא סיפא אמור את סופה, אמר ר' אלעזר בר' יוסי: אבא ר' יוסי היה נוטל מפריש עשר גרוגרות יבשות שנמצאות במקצוע הכלי בו ניתנות הגרוגרות. וראה "החיים", על תשעים תאנים לחות שנמצאות בכלכלה סל. ואי ואם מדובר בברייתא זו בתרומה גדולה, עשר מאי עבידתיה מה מעשהו, עניינן? שהרי אין מפרישים עשירית לתרומה גדולה.

26 אלא יש לומר כי הכא כאן בברייתא זו, בתרומת מעשר שנותן הלוי לכהן מהמעשר ראשון שניתן לו עסקינן עוסקים אנו, שאכן שיעורה הוא אחד מעשרה, וכשיטת אבא אלעזר בן גומל הוא. דתניא שכן שנויה ברייתא, אבא אלעזר בן גומל אומר: נאמר בדין תרומת המעשר "ואל הלויים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם בנחלתכם והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב" במדבר יח, כו— כז — בשתי תרומות הניתנות לכהנים הכתוב מדבר, אחת היא תרומה גדולה הניתנת מישראל לכהן, השווה כתוב זה את תרומת המעשר אליה "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן", ואחת היא תרומת מעשר הניתנת מהלוי לכהן, האמורה בכתוב במפורש.

27 ללמדנו כי כשם שתרומה גדולה שאין לה שיעור מסוים מן התורה ניטלת באומד בהערכה בלא מדידת שיעור מדוייק ובמחשבה, ודי שקובע בדעתו שיהא חלק זה לתרומה, כך תרומת מעשר אינה צריכה להימדד במדוייק, והריהי ניטלת באומד